האם ייתכן כי יצירתיות והפרעת קשב לא ייתקיימו יחדיו בילד? מערכת החינוך לא תמיד קולטת, מעריכה או יודעת להתמודד עם יצירתיות גבוהה של ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז.
תחשבו על קולומבוס הקטן, או על מרקו פולו, יושבים בכיתה, בלתי מרוכזים בעליל, מחשבותיהם תועות והם מפליגים על כנפי הדמיון לארצות לא נודעות. אבל המורה כועס: “קולומבוס, כדאי שתקשיב לי במקום שתחלום בהקיץ”. האם זה היה עוזר? ומי יגלה את אמריקה?
האם ישנו קשר בין יצירתיות והפרעת קשב?
סקוט בארי קאופמן, פסיכולוג ומנהל מדעי של המכון לדמיון במרכז לפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת פנסילבניה, טוען שמערכת החינוך נוטה להחמיץ את הקשר הישיר הקיים בין ADHD לבין יצירתיות. הוא מבסס את טענתו על מחקרים המראים כי המנגנון השולט על חלימה בהקיץ, דִמיוּן ושיטוט מחשבות – האמור להיות פעיל בעיקר בזמן מנוחת המוח – הוא בעל פעילות-יתר אצל אנשים עם הפרעת קשב וריכוז. אלה, אומר קאופמן, “נתקלים ביותר קשיים מאחרים בדיכוי ו/או שליטה על פעילות הדמיון במוח”. בעיניו, הקשיים האלו הם דווקא יתרונות.
“למעשה, ניתן להסתכל על מאובחני ADHD כאנשים שעודף בדמיון אצלם, מפצה על לקות הלמידה“.
דמיון פעיל, מדגיש קאופמן, הוא זה המוביל ליצירתיות ולחשיבה יצירתית. זה גם מסביר את העובדה שאנשים שמאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז ואנשים המסווגים כבעלי חשיבה יצירתית – דומים מאוד. כלומר, ניתן להסיק מדבריו שיצירתיות והפרעת קשב אכן הולכות יחדיו ואף בצורה אפקטיבית שתורמת רבות לאותו פרט. הבעיה טמונה בתיוג שאנו כחברה עושים. ברגע שהמאובחן מקבל את תגית ה-ADHD, מערכת החינוך עשויה לנתב אותו כתוצאה מכך, למסגרות או לתוכניות לימודים מיוחדות העלולות להגביל את מנעד הבחירה שלו בתיכון ובאוניברסיטה ואף לנטרל את הקשר הסימביוטי שנוצר אצלו בשילוב בין יצירתיות והפרעת קשב. קאופמן טוען שצריך להכיר במימד היצירתי המפותח אצל ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, ולזכור שלא תמיד המבנים הנוקשים של הכיתה או סביבת העבודה מתאימים להם או בעצם למוח שלהם, ולכן צריך לחשוב באופן יצירתי ולהגמיש עבורם את המבנים האלה.
כיצד נטייה ליצירתיות מתקבלת בחברה הרחבה ומה משמעותה?
כדי להמחיש את תפיסתו, הוא חוזר אחורה עשרות אלפי שנים, כאשר החלה נדידת העמים מאפריקה לאירופה בדרך לייסוד הציוויליזציה המודרנית. “מה שהניע את ראשוני הנודדים היא כנראה מוטציה גנטית המקושרת כיום עם דופאמין ועם הפרעת קשב וריכוז. תארו לעצמכם איך היתה נראית האנושות בלעדי מוטציה זו”. קאופמן טוען שסוגיית היצירתיות אינה מצטמצמת לעולם של הפרעות הקשב והריכוז. יצירתיות בכלל אינה מוערכת דיה, לדעתו. המערכות השונות נוטות לבלבל יצירתיות עם מופרעות, עם שיבוש סדרי החיים. כנגד כך, טוען קאופמן שאי אפשר להמעיט בערכה של יצירתיות. עבור הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז הוא מציע לעבוד בשיתוף פעולה עם המורים של ילדיהם, כדי לפתח צורות לימוד גמישות ויצירתיות מתאימות. למערכת החינוך כולה הוא קורא להיות קשובה יותר ליצירתיות: “צריך לתת לתלמידים ולסטודנטים הזדמנות ללמידה פעילה. תנו להם לשלוט בתהליך הלמידה, לאפשר להם להקשיב לקול הפנימי שלהם, לפנטזיות שלהם, לדמיון שלהם. תנו להם אוטונמיה ואז הם יפרחו“.